<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' טומאת כהנים</h1>
<h2>דף ע:</h2>
והיכא דשחט בו שנים או רובם אינו מטמא עד שתצא נפשו דקייל"ן אם רמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, וכן הגוסס אינו מטמא עד שימות, דתנן [אהלות פ"א מ"ו] אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגויד וכן גוסס. וכ' בהלכות בגוסס פליגי רבי ורבנן, רבנן אמרי בהאי שעתא דקבעי למיפק רוחי' אסור לכהן למקרב לי' דתני' להחלו [נזיר מ"ג ע"א] עד שעת מיתה, רבי אומר במותם, פי' בנזיר כ' לא יטמא להם במותם עד שעה שימות, מאי ביניהו, אמר אביי משמעות דורשין רבא אמר גוסס איכא ביניהו, וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם הלכתא מאי ת"ש אדם אין מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס, והוי מחלוקת בברייתא וסתם במתני' וכל מחל' בברייתא וסתם במתני' הלכה כסתם משנה כ"כ ה"ג ור"א משבחא והגרי"צ. אבל איכא נוסחי דמתרצי מתניתין אף למ"ד בגוסס אסור ויליף מלהחלו, הא דקתני מתני' אינו מטמא עד שתצא נפשו, טמויי אינו מטמא עד שתצא נשמתי', אבל לענין אתחולי אתחיל, כלומר כיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל, והני נוסחאי לא גרסו אביי אמר משמעות דורשין ורבא אמר גוסס, אלא ר' יוחנן אמר משמעות דורשין ור"ל אמר גוסס איכא ביניהו, ולהני נמי גוסס אינו מטמא ואינו מוזהר דהא הלכתא כרי"ו לגבי ר"ל והכין בירושלמי [נזיר פ"ג ה"ה] להחלו בשעת מיתה רבי אומר אף במותם, רשב"ל אומר מחלוקת ביניהם.
